אחת ההבנות הראשונות הייתה כי יש לחלק את הכאב לשניים, הכאב החד "המיידי", שהוא הכאב כתוצאה מפגיעה או כמעט פגיעה ברקמות. כאב ששיאו בזמן הפגיעה, והוא הולך ומשתפר כשמתרחקים מזמן הפגיעה. והכאב המתמשך, שהוא הכאב הכרוני.
הכאב החד, שהוא הכאב "הנורמלי" נובע מנזק לרקמות הגוף כגון טראומה, ניתוחים ומצבי מחלה שונים. כאב זה בא לשרת את האדם ולהגן עליו כחלק מכלל התהליכים הפיזיולוגים בזמן פגיעה. לתחושת הכאב יש חלק מכריע במנגנונים אלו. הכאב משמש להתריע ולהגן:
- ע"י התרחקות מהגירוי הפוגע והמכאיב (משיכת היד מהאש).
- הקטנת המשך הפגיעה (כאב ונפיחות בנקע בקרסול שמונעת תזוזות נוספות).
- יצירת נפיחות ודלקת, שמאפשרת מלחמה במזהמים החודרים לגוף.
- כיווץ כלי דם למניעת דימום מסבי מטראומה.
- עליה בדופק ול"ד לאפשר את תגובת ה"לחימה או בריחה".
הכאב החד מתאפיין בכך שעוצמת הכאב היא ביחס ישר לחומרת הפגיעה ברקמות, לעומתו הכאב הכרוני מורכב יותר. הכאב שממשיך לאורך זמן (בספרות הרפואית מתיחסים אליו ככרוני אם נמשך מעל לשלשה חודשים) גורם לשינויים במערכת העצבים. משמעות השינויים האלו:
- שינוי באופן הקליטה של גירוי הכאב מאיזור הפגיעה כך שגירוי קל מתורגם לכאב.
- אופן הובלתם דרך מסלולי העצב בדרכם לחוט השדרה, כך שהולכת הכאב מתעצמת לעומת תחושות אחרות.
- אופן פענוח תחושת הכאב ועוצמתה בחוט השדרה ובמח כך שנתפסת כחזקה יותר.תהליך זה נקרא "היפר-סנסיטיזציה" לתחושת הכאב.
- היחס הישר בין עוצמת הפגיעה הפיזית לבין עצמת תחושת הכאב, אובד. ולכן אנו רואים עוצמת כאב גבוהה מהמצופה.
בנוסף קורים דברים נוספים. למשל הסבל הנגרם ע"י הכאב מתגבר ומערב מרכזים אחרים במח כמו דיכאון.
תחושת הכאב גורמת להפעלה מוגברת של אותם מנגנונים פיזיולוגים שהוזכרו מעל, כמנגנונים להגנה על גוף האדם, אך הפעם הם פועלים כנגד האדם.
- תחושות כאב שגרמו לנו להתרחק מגורם הנזק מתעצמות ומופעלות גם ללא גורם נזק או מגירויים שבדרך כלל אינם מכאיבים (אלודיניה- כאב מגירוי שאינו מכאיב כמו למשל משב רוח על העור כמו למשל במצב של Post Herpetic Neuralgia).
- פעילות יתר של המערכות העצביות באזור הכאב שמפרישות חומרים גורמי דלקת ונפיחות, כתגובה לגירוי הכאב החזק, למרות שאין נזק לרקמה המחייב זאת. תופעה זו שבעיקר נגרמת ע"י מערכת העצבים הלא רצונית (האוטונומית) מופיעה במחלת ה Complex Regional Pain Syndrome (CRPS) (בשמו הקודם RSD ) גורמת לכאב עז, נפיחות חום בשלב הראשון ובהמשך ומובילה עד לניוון בגפה הפגועה.
- כיווץ כלי הדם שבכאב החד עזר למנוע דימומים מפצעים, כאן גורם הקטנת הספקת הדם והחמצן לרקמה הכואבת, ואף מוביל לנזק מישני אמיתי.
הבנה נוספת היתה כי הרפואה אינה כל יכולה. רבים המקרים בהן אנו הרופאים נכשלים בריפוי המחלה. מחלות עצביות כגון נאורלגיה טריגמינלית, מיגרנה, פגיעות עצביות טראומטיות ומטבוליות, אשר אפיונם המרכזי הוא כאב. כאבי הגב אשר במקרים רבים אין אנו יודעים את מקורם המדויק, או בחולים אשר עברו את הניתוחים לתיקון הבעיה, אך עדין סובלים מכאבים קשים. החולים האונקולוגים אשר סובלים מכאבים קשים ממחלתם היסודית או מהטיפולים בה. החולים הסופניים מכלל המחלות. כל אלו סובלים אמנם ממחלה מאובחנת אך אין בידי הרפואה פיתרון למחלתם הבסיסית. בנוסף ישנה קבוצה גדולה של חולים הסובלים מכאב שאיננו יודעים בוודאות את מקורו או מה המחלה הגורמת אותו.
כרופאים אנו מחויבים לשבועה ההיפוקרטית להקטנת סבלו של החולה. התחיבות זאת, אינה מוגבלת רק למחלה מאובחנת, אנו מחויבים לטיפול בסבלו של האדם, גם עם אין בידנו אבחנה, כל עוד אנו מאמינים כי אכן הוא סובל.
בעשור האחרון, החלו ארגוני הכאב העולמיים בתנועה להכרה בכאב הכרוני כ"מחלה". הדבר נעשה מתוך הכרה שברגע שנוצר כאב כרוני בהרבה מהמקרים אין זה משנה מה הוביל ליצירת מחלת הכאב, אלא הצורך בהתמודדות עימה, וזאת ע"י הקלת הכאב. כמו כן ההכרה בכאב כמחלה, אולי ישפר את יחסי הציבור של הבעיה.