במאה הקודמת הבינה הרפואה  כי התמונה אינה כה פשטנית. ובמקביל החלה התעוררות והתעניינות מצד חוקרי פיזיולוגית העצב, שהבינו כי הכאב אינו חוש נוסף , אלא מערכת מורכבת בעלת השפעות רבות פיזיולוגיות ונפשיות.

תחושת הכאב ברמה הבסיסית  היא פעולה אוטומטית, למשל משיכת היד חזרה כאשר אנו נוגעים בדבר חם או דוקר.  הכאב הוא תחושה פיזיולוגית ברמה של חוש, כמו חוש מגע או חוש הראיה ועוד. אבל תחושת הכאב היא בעלת מאפיין חשוב נוסף והוא הסבל הנגרם על ידה. הסבל הוא הפן הנפשי אשר מלווה את תחושת הכאב. הסבל וזיכרון הסבל הוא זה שגורם לנו להימנע מלבצע פעילויות אשר יזיקו לגופינו.

• הכאב הינו תסמין פיזיולוגי שהתפתח בבעלי חיים כמנגנון הגנה.
• הכאב משמש כהתראה על סכנה לפגיעה בגוף וגורם לנו להתרחק ממצבים שיגרמו או גורמים לנזק לגופינו. (ישנם ילדים הנולדים עם פגם גנטי של חוסר מוחלט בתחושת כאב. ילדים אלו לרב מתים לפני הגיעם לבגרות עקב זיהומים לא מאובחנים שברים קשים ועוד).
• הכאב הוא התסמין הנפוץ ביותר  בכל המחלות, ומהווה את הסיבה העיקרית לפניה של מטופלים לעזרה רפואית.  בסקר אירופאי שנערך  ב 2003, בו השתתפו 46,000 איש ב16 מדינות באירופה (בהם 4,839 בישראל) נמצא כי 19% מהאוכלוסייה סובלת מכאב כרוני  במשך ששה חודשים לפחות, ובעצמה בינונית וממעלה. ההערכה היא כי כעשרה מליון ימי עבודה הולכים לטמיון בכל שנה. ממצאים דומים עולים ממחקרים רבים שנעשו ברחבי העולם.

הפוסט כאב כללי הופיע לראשונה ב-המרכז הארצי לרפואת כאב.

המצריים גם הם האמינו כי המחלות והכאב מקורו בשדים ורוחות, וכי נתן להוציאן מהגוף דרך זיעה, שתן, נזלת והקאות. המצריים האמינו כי הלב הוא מרכז התחושות בגוף. גם ההודים האמינו כי הלב הוא המקום בו אנו חשים כאב ושימחה. ההודים ראו את הכאב יותר באופן הנפשי, משמע הסבל, ושם גם נמצא הפתרון כמו בתפיסה הבודהיסטית, ע"י תרגול הנפש.

הסינים החלו לפתח את תורתם כנראה כבר לפני ארבעת אלפים שנים. בתפיסתם בגוף כוח בשם "יין" וכוח בשם "ינג". כוחות אלו זורמים בהרמוניה דרך מסלולים בשם "מרדיאנים" לאורך הגוף בצורת אנרגיה הנקראת "צ'י". חוסר האיזון הוא הגורם למחלות וכאב. ע"י אקופונקטורה (תורת הדיקור) ניתן לשחרר את האנרגיה המיותרת, ולהחזיר לאיזון.

היוונים התעמקו בתורת הרפואה, וביניהם היה וויכוח על מקום החושים. במח כמו שהאמין היפוקרטס, לעומת אפלטון שחשב כי הלב הוא המרכז. כמאה שנים לאחר מכן החלו ביוון לכתוב כי העצבים הם מוליכי התחושות והפקודות לתנועה והמח הוא מרכז התחושות והפקודות.
הידע היווני לא הגיע לידי הרומאים במשך ארבע מאות שנים, עד לבואו של גלנוס שהתחנך ביוון ואלכסנדריה. בתוקף תפקידו כרופאו של הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס הפך להיות לרופא החשוב ביותר בעולם הקדום. הוא אימץ את התפיסה כי העצבים הם מוליכי התחושות, הפקודות והכאב, אך חשב כי הלב הוא המרכז. תפיסה זו החזיקה מעמד במשך אלפיים שנים, שכל הרופאים והכנסייה הקתולית מצטטים את גלנוס בנושא.

היהודים ובהמשך הנוצרים נתנו לעולם את תפיסת האל האחד ותפיסת החטא והעונש. האל מעניש דרך הכאב. למעשה מקור המילה כאב באנגלית PAIN מקורו מהמילה POENA שמשמעה עונש. ואכן בנצרות סבלו וכאביו של ישו על הצלב מהוווים חלק יסודי מהדת. לכן הקלת הכאב ניתנה לכמרים. והתפילה נתפסה כחלק מהריפוי. התפיסה הזאת הייתה כה חזקה, שלמשל נשים לא הורשו לקבל שיכוך כאב בזמן לידה, מאחר והצו האלוהי, "בעצב תלדי בנים" אסר זאת. רק עם בואה של המלכה וויקטוריה השתנתה הגישה. כשכואב למלכה יכאב לכוהני הדת, וכן אישרו את מתן התרופות להקלת כאבי הלידה.

השימוש בצמחי מרפא היווה חלק מכל התרבויות העתיקות. חלקן של הצמחים אבדו במהלך ההיסטוריה, אך אנו יודעים כי הבבלים והמצרים השתמשו באופיום. הרומאים יצרו טבליות מצמחים שכללו אופיום ומריחואנה. הבבלים, האשורים והמצרים השתמשו גם בטכניקות כרוגיות, כמו קידוח בגולגולת להקלת כאבי ראש. הסינים הוסיפו תרגילים, דיאטות, מאסג'ים, ומוקסות (מעין קטורת מחממת). הרומאים הוסיפו טיפול בחשמל מדגים מהנילוס ודגי הטורפדו, בייחוד לכאבי ראש וכאבים עצביים.

בימי הביניים  שב המח ותפס את מקומו כמרכז התחושות והעצבים כמוליכיהם. מבחינת טיפולים לא הושגו הצלחות גדולות מעבר לטיפול בצמחי המרפא. במאה ה-16 רופא צרפתי בשם אמברוז מדווח כי הידוק של רצועה סביב הגפה מפחית דימום וכאב. דיווח ממלחמות נפוליאון ברוסיה מסביר כי הקפאה מעלימה את הכאב בזמן קטיעות גפיים.

המאה התשע עשרה היתה המאה בה חלה הפריצה בטיפול בכאב. המורפין והקודאין הופקו מהאופיום, האספירין הופק לראשונה, ויוצרו המחטים החלולות והמזרקים שאפשרו את מתן התרופות בזריקת. ההרדמה הכללית ע"י אתר, הודגמה לראשונה, כך שניתן היה לבצע ניתוחים ללא כאב. ניתוחים התבצעו תחת היפנוזה והחלו להופיע ניתוחים נוירו-כרוגים לניתוק מסילות עצבים. לקראת סוף המאה נתגלה הרנטגן שאפשר אבחון  וטיפול טוב יותר.

באמצע המאה העשרים החלה להתגבש התפיסה המודרנית של רפואת הכאב, שיש לטפל בכאב ולא רק בגורם לו. ספר הרפואה המודרני הראשון שהוקדש כולו לכאב התפרסם ע"י דר בוניקה בשנת 1953. בשנת 1965 פרסמו מלזק ופטריק וול את "תיאורית השער" שמסבירה את ההולכה של הכאב בדרכו מח. המחקרים המודרניים והרפואה המתפתחת אפשרו טיפול טוב יותר בכאב, אם כי עדיין הדרך רחוקה להקלת כאב מושלמת.

הפוסט היסטוריה של הטיפול בכאב הופיע לראשונה ב-המרכז הארצי לרפואת כאב.

הכאב החד, שהוא הכאב "הנורמלי" נובע מנזק לרקמות הגוף כגון טראומה, ניתוחים ומצבי מחלה שונים. כאב זה בא לשרת את האדם ולהגן עליו כחלק מכלל התהליכים הפיזיולוגים בזמן פגיעה. לתחושת הכאב יש חלק מכריע במנגנונים אלו. הכאב משמש להתריע ולהגן:

• ע"י התרחקות מהגירוי הפוגע והמכאיב (משיכת היד מהאש).
• הקטנת המשך הפגיעה (כאב ונפיחות בנקע בקרסול שמונעת תזוזות נוספות).
• יצירת נפיחות ודלקת, שמאפשרת מלחמה במזהמים החודרים לגוף.
• כיווץ כלי דם למניעת דימום מסבי מטראומה.
• עליה בדופק  ול"ד לאפשר את תגובת ה"לחימה או בריחה".

הכאב החד מתאפיין בכך שעוצמת הכאב היא ביחס ישר לחומרת הפגיעה ברקמות, לעומתו הכאב הכרוני מורכב יותר. הכאב שממשיך לאורך זמן (בספרות הרפואית מתיחסים אליו ככרוני אם נמשך מעל לשלשה חודשים) גורם לשינויים במערכת העצבים. משמעות השינויים האלו:

• שינוי באופן הקליטה של גירוי הכאב מאיזור הפגיעה כך שגירוי קל מתורגם לכאב.
• אופן הובלתם דרך מסלולי העצב בדרכם לחוט השדרה, כך שהולכת הכאב מתעצמת לעומת תחושות אחרות.
• אופן פענוח תחושת הכאב ועוצמתה בחוט השדרה ובמח כך שנתפסת כחזקה יותר.תהליך זה נקרא "היפר-סנסיטיזציה" לתחושת הכאב. 
• היחס הישר בין עוצמת הפגיעה הפיזית לבין עצמת תחושת הכאב, אובד. ולכן אנו רואים עוצמת כאב גבוהה מהמצופה.

בנוסף קורים דברים נוספים. למשל הסבל הנגרם ע"י הכאב מתגבר ומערב מרכזים אחרים במח כמו דיכאון.

תחושת הכאב גורמת להפעלה מוגברת של אותם מנגנונים פיזיולוגים שהוזכרו מעל, כמנגנונים להגנה על גוף האדם, אך הפעם הם פועלים כנגד האדם.

• תחושות כאב שגרמו לנו להתרחק מגורם הנזק מתעצמות ומופעלות גם ללא גורם נזק או מגירויים שבדרך כלל אינם מכאיבים (אלודיניה- כאב מגירוי שאינו מכאיב כמו למשל משב רוח על העור כמו למשל במצב של  Post Herpetic Neuralgia).
• פעילות יתר של המערכות העצביות באזור הכאב שמפרישות חומרים גורמי דלקת ונפיחות, כתגובה לגירוי הכאב החזק, למרות שאין נזק לרקמה המחייב זאת. תופעה זו  שבעיקר נגרמת ע"י מערכת העצבים הלא רצונית (האוטונומית) מופיעה במחלת ה Complex Regional Pain Syndrome (CRPS)  (בשמו הקודם RSD ) גורמת לכאב עז, נפיחות חום בשלב הראשון ובהמשך ומובילה עד לניוון בגפה הפגועה.
• כיווץ כלי הדם שבכאב החד עזר למנוע דימומים מפצעים, כאן גורם הקטנת הספקת הדם והחמצן לרקמה הכואבת, ואף מוביל לנזק מישני אמיתי.

הבנה נוספת היתה כי הרפואה אינה כל יכולה. רבים המקרים בהן אנו הרופאים נכשלים בריפוי המחלה.  מחלות עצביות כגון נאורלגיה טריגמינלית, מיגרנה, פגיעות עצביות טראומטיות ומטבוליות, אשר אפיונם  המרכזי הוא כאב. כאבי הגב אשר במקרים רבים אין אנו יודעים את מקורם המדויק, או בחולים אשר עברו את הניתוחים לתיקון הבעיה, אך עדין סובלים מכאבים קשים. החולים האונקולוגים אשר סובלים מכאבים קשים ממחלתם היסודית או מהטיפולים בה. החולים הסופניים מכלל המחלות. כל אלו סובלים אמנם ממחלה מאובחנת אך אין בידי הרפואה פיתרון למחלתם הבסיסית. בנוסף ישנה קבוצה גדולה  של חולים הסובלים מכאב שאיננו יודעים בוודאות את מקורו או מה המחלה הגורמת אותו.

כרופאים אנו מחויבים לשבועה ההיפוקרטית להקטנת סבלו של החולה. התחיבות זאת, אינה מוגבלת רק למחלה מאובחנת, אנו מחויבים לטיפול בסבלו של האדם, גם עם אין בידנו אבחנה, כל עוד אנו מאמינים כי אכן הוא סובל.

בעשור האחרון, החלו ארגוני הכאב העולמיים בתנועה להכרה  בכאב הכרוני כ"מחלה". הדבר נעשה מתוך הכרה שברגע שנוצר כאב כרוני בהרבה מהמקרים אין זה משנה מה הוביל ליצירת מחלת הכאב, אלא הצורך בהתמודדות עימה, וזאת ע"י הקלת הכאב. כמו כן ההכרה בכאב כמחלה, אולי ישפר את יחסי הציבור של הבעיה.

הפוסט כאב חד וכרוני הופיע לראשונה ב-המרכז הארצי לרפואת כאב.