כאבי מפרקים יכולים להופיע כמעט בכל מפרק בגופינו. אחת הסיבות העיקריות הן שחיקה של סחוסי המפרק המכונה אוסטאוארטריטיס (אוסטאו משמעו עצם, ארטרו משמעו מפרק, סיומת -יס משמעה דלקת). השחיקה נגרמת מעומס על המפרק.

לעיתים במקביל לשחיקה יש גידול ברקמת העצם סביב המפרק ואף בתוכו. גדילת העצם הלא סדירה מגדילה את  החיכוך הלא אחיד סביב ובתוך המפרק ולהחמרת הבעיה. תופעות אלו גורמת להיווצרות דלקת במפרק. אין מדובר בדלקת זיהומית, אין כל חיידק או ווירוס במפרק. זוהי דלקת שנוצרת משחרור של חומרים ותאי חיסון של הגוף לאזור המפרק כתגובה לנזק שנגרם כתוצאה מהחיכוך. הדלקת והחיכוך המתמיד גורמים לכאב. 

סיבות נוספות לכאב מפרקי

• טראומה ושברים המערבים את המפרק
  
• זיהומים במפרק ע"י חיידקים ולעיתים ווירוסים.
  
• במחלות אוטו-אימוניות (אוטו משמעו עצמי, אימוני משמעו חיסוני). במחלות האוטו-אימוניות, מערכת החיסון של הגוף תוקפת את הסחוס במפרקים, מאחר והיא מזהה אותו כגוף זר. מחלות "דלקת פרקים",  "קדחת השיגרון", "זאבת" ועוד הם דוגמאות למחלות מסוג זה, הפוגעות במפרקים.
  

הטיפול בבעיות מפרקים

הטיפול בבעיות מפרקים מתבצע ברובו ע"י ראומטולוגים (בעיקר כשמדובר במחלות אוטו-אימוניות) וע"י אורטופדים (כשמדובר בטראומה למפרק או כשיש מקום להתערבות ניתוחית לתיקון או החלפת המפרק). רופאי הכאב בד"כ מטפלים בכאבי מפרקים לאורך ציר עמוד השדרה או בחולים שלא השיגו מזור במקומות אחרים.
לא נדון כאן בפיתרונות של הטיפול הראומטולוגי המבוסס ברובו על זיהוי המחלה האוטו-אימונית ומתן תרופות שיורידו את פעילות המערכת החיסונית. כמו כן, לא נדון בטיפולים האורטופדים הניתוחים.

טיפול בכאב מפרקי

הזרקות למפרקים הן מדרכי הטיפול המקובלות לכאב פרקי. כמו שציינו מעל, המפרקים כואבים עקב היווצרות תגובה דלקתית לחיכוך בתוכן. ולכן ההזרקות שמבצעים רופאי הכאב מכוונות לטיפול בהן.

• הזרקה של סטרואידים במינון נמוך לחלל המפרק: לרב משתמשים בבטה-מטזון (צלסטון ודיפרוספן). הסטרואידים כמו שציינו קודם הינן תרופות המקטינות את התגובה החיסונית של הגוף ומקטינות את הדלקת באזור בו מוזרקות. עקב המינון הנמוך לרב אין תופעות לוואי לשימוש בסטרואידים. הסיכון נובע מהזרקות חוזרות הפוגעות במפרק ולעיתים מהחשיפה הממושכת של כלל הגוף לסטרואידים. על מנת להקטין את הכאב בזמן ההזרקה לרב מוסיפים כמות קטנה של חומרי הרדמה מקומיים. לרב לידוקאין או בופיוואקאין.
  
• הזרקות של תרופות המיועדות ל"שמן" את חלל המפרק: החומרים משמשים מעין חומרי סיכה המחליפים את הסחוסים הפגועים ומקטינים את החיכוך. אין מידע רפואי המראה כי ישנו שיפור במצב המפרק , אך יש שיפור בכאב. התרופות המקובלות התרכובות המבוססות על חומצה הילריאונית. לרב אין תופעות לוואי מההזרקות.
  
  הסיבוכים מההזרקות למפרק הן קטנות. יש כמובן לבצע את הפעולה באופן סטרילי כדי להימנע מהכנסת זיהום למפרק. יש לשקול ולהימנע מהזרקה למפרק בחולה הנוטל תרופות מדללות דם (כמו קומדין או פלוויקס) כדי למנוע דימום לחלל המפרק.

הפוסט כאבי מפרקים הופיע לראשונה ב-המרכז הארצי לרפואת כאב.

"נקודות הדק" הן נקודות ברקמת השריר שגורמות לכאב. הסיבה לכאב בנקודות אלו אינה ברורה אך ישנן מספר השערות לסיבת הכאב.

גירוי של "מתח שרירי ממושך" או קרע מזערי בשריר כנראה אחראיים להיווצרות של מרכז כאב. מרכז הכאב משדר גירוי כאב לכיוון המח דרך חוט השדרה. חוט השדרה, בתגובה לגירוי הכאב, מכווץ את סיבי השריר כדי להגן על האזור הפגוע ולמנוע נזק נוסף. עד כאן המנגנון הוא נורמאלי. בנקודה הזו הדרך מתפצלת: אצל רב בני האדם האזור הפגוע מחלים, המתח השרירי שנוצר נעלם, והם חוזרים לתפקוד רגיל. בחלק מסוים וקטן של המקרים, נוצרת תגובה הפוכה לעלית המתח השרירי.

עלית המתח מקטינה את אספקת הדם לשריר ומגבירה בכך את הכאב. העלייה בכאב, בתורה, גורמת לעליה במתח השרירי, ושוב לעליה בכאב, וחוזר חלילה. כך נוצר מעגל שטני שמחזק את עצמו. בנוסף, הכאב בדרכו למח מפעיל גם את המערכת העצבים האוטונומית (שהיא אחראית בין השאר על כיווץ והרחבה של כלי דם). כתוצאה מכך יש כיווץ נוסף של כלי דם וירידה באספקת הדם לשריר.

מיקומם של נקודות ההדק יכול להיות בכל מקום בגוף. אבל ישנם מקומות שכיחים יותר. לדוגמה שרירי הלסת, שרירי צוואר, כתפיים וגב תחתון. הכאב מתאפיין בכך שמיקומו הוא לרב לאורך שריר, מתגבר בהנעת השריר או בלחיצה על מרכזו השריר. לרב הכאב גורם להקרנה לאיזורים סביבו. איזור ההקרנה אינו מאופיין בהתאם לפיזור העצבי הרגיל, ולכן מטעה לפעמים את הרופאים המנסים לאבחנו.

מהן הדרכים לטיפול ב"נקודות הדק"?

• פעילות גופנית עם מתיחות לרב עוזרת ומשמשת גם כטיפול מונע באנשים הסובלים מהבעיה באופן כרוני. העליה בתפוקת הלב מגדילה את זרימת הדם. הפעילות הגופנית משנה את המתח השרירי בכל הגוף ואנו מקווים שתוך כדי כך יתאזן המתח בשריר הפגוע.
  
• מתיחות מקומיות של השריר הפגוע ועיסוי חזק שלו. לפעמים משלבים בטיפול קירור של השריר ע"י תרסיס בשם אתיל-כלוריד (כמו זה שבו מרססים שרירי שחקני כדור-רגל) ואז מתיחות. הטיפול גורם לשחרורו של השרירי ומגדיל את זרימת הדם אליו.
  
• דיקור של השריר באזור הכאב משמש כטיפול ולעיתים עוזר בהבחנה. הדיקור מתבצע ע"י מחטים דקות, ללא  הזרקה של תרופה. בזמן הדיקור ישנה תגובה ייחודית של השריר הפגוע. יש מעין "קפיצה" של השריר ו"נעילה" של המחט שאופיינית לנקודות הדק. הדיקור גורם לאחר מכן להרפיה ולהגדלה באספקת הדם לאזור.
  
• TENS הינו מכשיר חשמלי המוצמד לעור ע"י מדבקות באזור הכאב וגורם לגירוי חשמלי שמכווץ ומרפה את השריר. בנוסף חוסם באופן חלקי את הולכת הכאב. (ראה עוד על מכשיר הTENS )
  
• הזרקות לנקודות הדק הם טיפול נוסף ויעיל לבעיית נקודות ההדק. אנו מזריקים לשריר כמות קטנה של חומרי הרדמה מקומיים, (כמו חומרי ההרדמה שמזריק רופא השניים) שגורמות לחסימה של סיבי העצב המוליכים את הכאב למח, ומצד שני חוסמים את הפקודות המגיעות מחוט השדרה לשריר להתכווץ. בכך אנו שוברים את אותו מעגל של כאב/כיווץ שריר בשתי נקודות. בנוסף בחלק ממרפאות הכאב מוסיפים כמות קטנה של סטרואידים. הסיבה לכך היא שהסטרואידים מקטינים תהליכים דלקתיים שנוצרו באזור כתוצאה מהכיווץ וחוסר אספקת הדם. כמות הסטרואידים שמוזרקת היא קטנה ביותר ולכן אינה גורמת לתופעות לוואי.
  
• טיפול תרופתי לנקודות הדק מבוסס על ניסיון להרפות שרירים ולהפחית את הדלקת שנוצרה סביב איזור הפגיעה בשריר. תרופות ממשפחות הבנזו-דיאזפינים (ווליום וובאן ודומיו) או בקלופן (בקלוזל) הן תרופות המרפות שרירים ובכך מקטינים את הכאב השרירי. הבעיה שלתרופות הנ"ל יש גם השפעה מרכזית (על המח) הגורמת לטשטוש וישנוניות. תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידים עוזרות להקלת הכאב באופן ישר ע"י הפחתת הדלקת המקומית, וגם במנגנון מרכזי של הפחתת הכאב במח. חסרונן בסיכונים שגורמות בנטילתם לאורך זמן. (ראה טיפול תרופתי)

הפוסט נקודות הדק </br> (Trigger Point) הופיע לראשונה ב-המרכז הארצי לרפואת כאב.

תסמונת הפיברומיאלגיה מתארת מצב שכיח של כאבי שרירים מפושטים ותשישות. משמעות השם 'פיברומיאלגיה' היא כאב בשרירים ובסיבי רקמות החיבור – הגידים. פיברומיאלגיה היא תסמונת מבלבלת במיוחד ולעיתים קרובות לא מאובחנת בשל העובדה שהתסמינים שלה יכולים להופיע גם במצבים רפואיים אחרים.

בעבר נהגו לתאר את התסמונת במושג 'פיברוסיטיס'. הסיומת "יטיס" משמעותה דלקת – תהליך שיכול לגרום לכאב, נפיחות, חום, אדמומיות וקשיון. כיום, חוקרים מצאו שדלקת איננה חלק משמעותי בתסמונת. השם פיברומיאלגיה מדויק יותר ומחליף את המושג הישן (פיברו= סיבי מיו= שריר, אלגיה=כאב).

באילו חלקים בגוף הפיברומיאלגיה פוגעת?

פיברומיאלגיה פוגעת בעיקר בשרירים וברקמות המחברות אותם לעצמות. למרות שההרגשה היא שזאת מחלת פרקים, זו אינה סוג של דלקת פרקים והיא אינה גורמת לעיוותים במפרקים (דפורמציות). פיברומיאלגיה היא מחלה של רקמות רכות או של השרירים.

בעבר, מאחר והתסמינים והתלונות אינם נתמכו על ידי ממצאים של בדיקות מעבדה והיו תלויים בעיקר בדיווחי החולה, בתלונותיו ובתחושותיו, המחלה נתפשה כלא אמיתית ורק בראשו של החולה.

במהלך 10 השנים האחרונות לעומת זאת, הוגדרה התסמונת בצורה טובה יותר בעזרת מחקרים אשר פרסמו הנחיות לאבחונה. מחקרים אלו הראו שמספר תלונות, כמו כאב מפושט בשרירים ונקודות רגישות (tender points) קיימים אצל חולי פיברומיאלגיה ולא אצל אנשים בריאים או בעלי מחלות ראומטיות אחרות. שכיחותה של המחלה היא 2% מהאוכלוסיה.
תכונות אלו מבדילות את הפיברומיאלגיה משאר מצבי הכאב הכרוני והכאבים בעצמות.

במחקרים שנערכו בארץ נמצא שכאשר יש חולת פיברומיאלגיה במשפחה, הסיכויים של בנותיה או אחיותיה (כאמור – בעיקר נשים) ללקות בתסמונת הם גבוהים יחסית (כ- 28% מכלל הילדים של חולות פיברומיאלגיה לקו גם הם בתסמונת). הדבר עשוי לרמז על נטייה גנטית לחלות בפיברומיאלגיה, אולם יש לקחת בחשבון כי התסמונת עלולה להתפרץ גם עקב גורמים סביבתיים.

מה יכול להוביל להתפרצות המחלה?

גורמים רבים, ביחד או בנפרד, יכולים להביא להתפרצות פיברומיאלגיה. לדוגמא, מספר גורמי דחק – כמו מחלה, טראומה גופנית, טראומה נפשית או שינויים הורמונלים יכולים להוביל לכאב מפושט, עייפות ושינה לא מרעננת המאפיינים פיברומיאלגיה.
טראומה גופנית או נפשית יכולה להוות לגורם המתחיל את התסמונת במספר דרכים. לדוגמא: טראומה גופנית כהדבקות בשפעת, או מעורבות בתאונת דרכים, יכולה להוביל לפיברומיאלגיה. כמו כן, חולי פיברומיאלגיה עלולים להפוך ללא פעילים וחרדים לגבי בריאותם ובכך להחמיר את מצבם.

תסמינים מאפיינים

כאב

כאב הוא הסימפטום הראשוני והעיקרי של פיברומיאלגיה. הוא מופיע בדרך כלל בכל הגוף, אם כי הוא עלול להתחיל בצוואר והכתפיים, ולהתפשט לאחר תקופת מה. כאב הפיברומיאלגיה מתואר במגוון דרכים, ביניהן – שורף, מכרסם, רגיש ונוקשה. לעיתים קרובות ישנם שינויים ברמת הכאב ובמיקומו לפי השעות השונות של היום, רמת הפעילות הגופנית, מזג האויר, דפוסי השינה ומידת הדחק (stress).

רוב חולי הפיברומיאלגיה מדווחים שרמה מסוימת של כאב קיימת תמיד. הם מרגישים את הכאב בעיקר בשרירים, נאמר גם שהפיברומיאלגיה גורמת להרגשה של שפעת תמידית. אצל חלק מהחולים הכאב יכול להיות אפילו חמור מאד. למרות שבבדיקה פיזית כללית לא נמצא בדרך כלל ממצא פתלוגי והחולים נראים בריאים כלפי חוץ, בדיקה קפדנית של שריריהם תגלה איזורים רגישים במקומות ספציפיים.
הנוכחות והתבנית של הנקודות הרגישות בשילוב עם סימפטומים של כאב, מבדילים את הפיברומיאלגיה משאר התסמונות והמחלות.

האיזורים הרגישים בפיברומיאלגיה קרובים לאיזורים הרגישים במצבים אחרים נפוצים של כאבי שרירים, כמו מרפק הטניסאים ודלקת בבורסה של הבלט הטרוכנטרי בעצם הירך.

הנקודות הרגישות נמצאות כמעט תמיד במיקום סימטרי בשני צידי הגוף. אנשים בדרך כלל אינם מודעים למיקומן המדויק או אפילו לקיומן של מרבית הנקודות הרגישות עד שהם נבדקים לשם כך אצל רופא.

עייפות והפרעות שינה

כ-90% מחולי הפיברומיאלגיה סובלים מעייפות מתונה או חמורה המלווה בתחושה של חוסר באנרגיה, ירידה בסבילות לפעילות גופנית או תשישות מהסוג שמורגש בזמן שפעת או חוסר שינה. במקרים רבים התשישות היא בעייתית יותר מאשר הכאב.

באופן כללי, חולי פיברומיאלגיה סובלים מתשישות הדומה למצב הנקרא תסמונת התשישות הכרונית. חלק מחולי הפיברומיאלגיה סובלים מתסמונת התשישות הכרונית ולהיפך. בגלל החפיפה בין שתי התסמונות, יתכן ולא ניתן להפריד ביניהן, לכן רופא אחד יכול לאבחן פיברומיאלגיה בעוד שרופא אחר יאבחן את אותו מצב כתסמונת התשישות הכרונית.

מרבית חולי הפיברומיאלגיה חווים הפרעת שינה, אשר בגינה הם מתעוררים לא רעננים או עייפים. למרות שהחולה עלול להירדם ללא קושי גדול, שלב השינה העמוקה מופרע. השינה עלולה להיות קלה והחולה עלול להתעורר פעמים רבות במשך הלילה.

הפרעות שינה אחרות, כגון הפסקת נשימה בשינה, התכווצות שרירים בזמן השינה ותסמונת הרגל חסרת המנוח נפוצים גם הם. מחקרים הראו שהפרעות בשינה עמוקה גורמות לפגיעה בתפקוד הגוף ובמערך תפיסת הכאב, לכן חולי פיברומיאלגיה יטופלו בתרופות לשיפור השינה והקלה על הכאב.

מערכת העצבים

תסמינים של מערכת העצבים הם נפוצים אצל חולי פיברומיאלגיה, חולים רבים מרגישים עצובים או ב-'down' למרות שרק 25% מהחולים סובלים מדכאון קליני. חלק מהחולים סובלים מחרדה (שיעור דומה של דכאון וחרדה נמצא גם במחלות כרוניות אחרות).

ישנם חוקרים שסבורים כי ישנו קשר בין פיברומיאלגיה לבין מצבי דיכאון או חרדה. חשוב לזכור שאנשים הסובלים ממחלות כרוניות רבות, ולא רק פיברומיאלגיה, עלולים להרגיש דכאון בגלל התסמינים החמורים שלהן.

חולי פיברומיאלגיה מדווחים על קשיים בריכוז ובביצוע מטלות מנטליות פשוטות. אין שום עדות שבעיות אלו מחמירות עם הזמן. בעיות דומות נמצאו אצל אנשים רבים הסובלים ממצבי רוח משתנים, הפרעות שינה או מחלות כרוניות אחרות.

תסמינים נוספים

חולי פיברומיאלגיה עלולים להרגיש קהות חושים או עקצוצים בידיים, זרועות, כפות רגליים, רגליים או פנים. תופעות אלו יכולות לרמז על הפרעות אחרות כמו דלקת של תסמונת שורש כף היד, דלקת של העצב או אפילו טרשת נפוצה. לכן, חולי פיברומיאלגיה עוברים בדרך כלל בדיקות רבות למחלות אלו, רק כדי לגלות שהתוצאות הן בטווח הנורמה.

כאבי ראש – בעיקר עקב כיווץ שרירי הצוואר ומיגרנות נפוצים בתסמונת הפיברומיאלגיה.

כאבי בטן – נפיחויות, שלשולים ועצירויות (תסמונת המעי הרגיז) נפוצים גם הם.

התכווצויות בשלפוחית וגירוי יכולים לגרום לתדירות גבוהה ותכיפות במתן שתן.

העור ומחזור הדם בדרך כלל רגישים לשינויי טמפרטורה והדבר מתבטא לעיתים בשינויים זמניים של צבע העור.

איך מאבחנים פיברומיאלגיה?

אבחון המחלה נעשה על ידי קיום של כאב מפושט בצרוף של רגישות יתר ברוב האזורים הספציפיים. לרוע המזל, אין בדיקת מעבדה או צילום רנטגן היכולים לאבחן באופן ודאי את התסמונת, בדיקות כאלה עוזרות רק להוכיח הימצאות או חוסר של הפרעות אחרות כמו תת פעילות של בלוטת התריס אשר יכולות להיות הגורם לסימנים וסימפטומים כמו בפיברומיאלגיה.
 
בגלל שהתלונות של חולי פיברומיאלגיה כל כך כלליות ולעיתים קרובות מזכירות הפרעות רפואיות אחרות, רבים הם החולים המתנסים בהערכות מורכבות, חוזרות ונשנות, לפני שהם מאובחנים כחולי פיברומיאלגיה.

כיצד מטפלים בפיברומיאלגיה?

אפשרויות הטיפול העכשווי בפיברומיאלגיה כוללות:

• תרופות להפחתת כאב ושיפור השינה
• תוכניות אימון לשרירים ולשיפור סיבולת לב-ריאה – כושר אירובי
• טכניקות הרפיה ואמצעים אחרים להפחתת מתח השרירים
• שיפור הידע על פיברומיאלגיה ותוכניות לניהול אורח חיים עימה

אצל חלק מחולי הפיברומיאלגיה הסימפטומים הם מתונים, לכן חולים אלו זקוקים לטיפול מועט אחרי שהם מבינים מהי פיברומיאלגיה ומה מרע את מצבם. רוב החולים יפיקו תועלת מתכנית טיפול משולבת ומקיפה.

תרופות

ההשפעה של התרופות האנטי-דלקתיות הנהוגות לטיפול במחלות ראומטיות רבות על פיברומיאלגיה מעטה. לעומת זאת, מינונים צנועים של משככי כאבים קלים כמו אספירין, איבופרופן או אצטמינופן יכולים לגרום להקלה מסוימת בכאב ולהפחית את קשיון השרירים. משככי כאבים נרקוטיים, חומרי הרגעה ונגזרות של קורטיזון נתגלו כחסרי השפעה וכדאי להמנע מהם בשל תופעות הלוואי.

תרופות המסייעות לשינה עמוקה יותר ומרגיעות את השרירים עוזרות לרוב חולי הפיברומיאלגיה לקבל מעט מנוחה. ברשימה זו נכללות: (פלקסריל,אלטרולט,ליריקה, סימבלטה ושאר תרופות אשר מאזנות את רמת הנוירוטרנסמיטורים אשר מווסתים שינה וכאב. תרופות אלו משמשות גם לטיפול בדכאון, אך הן ניתנות לחולי פיברומיאלגיה במינונים קטנים יותר ובזמן שלקראת השינה, מכאן מובן שלא משתמשים בהן כנוגדי דכאון אלא לשיכוך כאבים ושיפור השינה.

אנשים רבים ישנים טוב יותר וחווים פחות אי-נוחות כאשר הם צורכים תרופות אלו, אך השיפור משתנה במידה רבה מאדם לאדם. בנוסף, לתרופות יכולות להיות תופעות לוואי כמו נמנום במשך היום, עצירות, יובש בפה ותיאבון מוגבר. תופעות לוואי אלו אינן חמורות בדרך כלל, אך הן עלולות לגרום אי נוחות ולהגביל את השימוש בתרופות. עליך לדבר עם הרופא שלך אם יש לך שאלות לגבי תופעות הלוואי.

פיזיותרפיה ופעילות גופנית מדורגת

שני העקרונות בטיפול בפיברומיאלגיה הם הגדלת סיבולת לב-ריאה (כושר אירובי) ומתיחות והתעמלות לשרירים המכווצים והכואבים. התעמלות אירובית, נתגלתה כמועילה לחולי פיברומיאלגיה. חולים רבים מסוגלים לקחת חלק בתוכנית אימון אשר נותנת להם תחושה של בריאות, רווחה, הגברת הסיבולת והפחתת הכאב.

החולה עלול להרתע מהתעמלות אם הוא סובל מכאבים ומרגיש עייף. פעילות אירובית קלה כמו הליכה, רכיבה על אופניים, שחייה או התעמלות במים הן הדרכים הטובות ביותר להתחיל תוכנית אימון. צריך להתעמל על בסיס קבוע, לדוגמא, פעם ביומיים, ולהגביר הדרגתית את הפעילות על מנת שתשיג רמת כושר גבוהה יותר. פיזיותרפיה יכולה לעזור בשליטה על הכאב.

ניהול אורח חיים עם פיברומיאלגיה

פעמים רבות, חולי פיברומיאלגיה עברו הרבה בדיקות וביקרו אצל מומחים רבים בחיפוש אחר מענה ומזור. הדבר מוביל לפחד ותסכול אשר עלולים להגביר את הכאב. לעיתים קרובות אומרים לחולי פיברומיאלגיה שמשום שהם נראים בריאים ותוצאות הבדיקות שלהם נורמליות, הם אינם סובלים מהפרעה אמיתית. המשפחה והחברים, כמו גם רופאים, עלולים להטיל ספק באמיתות תלונותיהם ובכך להגביר את תחושת הבידוד, האשמה והכעס.

על החולה ועל משפחתו להבין שפיברומיאלגיה היא סיבה אמיתית לכאב כרוני ועייפות, ושצריך להתייחס אליה כמו לכל מחלה כרונית אחרת. מצד שני, פיברומיאלגיה אינה מסכנת את החיים, לא גורמת לעיוות קבוע בגוף והמצב הכללי לעיתים נדירות מורע עם הזמן.

במקרים רבים עצם הידיעה שפיברומיאלגיה אינה תהליך שמוביל לפגיעה גופנית קבועה, גורמת לאנשים לא להמשיך ולעבור בדיקות יקרות ומכאיבות, ולפתח גישה חיובית יותר לגבי מצבם.
טכניקות הרפיה (כמו מדיטציה, דמיון מודרך, יוגה, הרפיית שרירים פרוגרסיבית או ביופידבק) יכולות גם הן לעזור.  קבוצות תמיכה הן מקור עזרה להרבה חולי פיברומיאלגיה.

לחלק מחולי הפיברומיאלגיה ישנם סימפטומים כה חמורים, שהם אינם מסוגלים לתפקד היטב בעבודה או בחברה.  מצבם של רוב חולי הפיברומיאלגיה משתפר עם הזמן והם מסוגלים להתמודד עם התסמונת. אך הבנה טובה יותר של הסיבות והגורמים המחמירים את התסמונת דרושה למען טיפול טוב יותר ופיתוח של דרכי מניעה.

הפוסט פיברומיאלגיה הופיע לראשונה ב-המרכז הארצי לרפואת כאב.